כך נפרדתי ממך פעמיים: לזכרו של רועי, מפקד למופת ואישיות בלתי נשכחת

רועי

עברה שנה שבה אי אפשר לעכל כלום שום דבר לא מסתדר , אני חושב עליך המון , בדרכים ליד כפרים שביצענו בהם פעילויות , בגבולות של המדינה וככלל אתה מרחף סביבי בשנה האחרונה.

אין הרבה מפקדים שליוו אותי לתקופה כל כך ארוכה במשך כמעט 5 שנים הייתה שם

מפקד בבה"ד 1 בגדוד הדס , שנתיים פיקוד על אגוז ואני שם מתפתח כקצין צעיר בחניכה ככ צמודה שלך.

כמחט 300 שאתה הבנת טוב מאוד מה יש מעבר לגבול ומי זה האויב הזה וככ ניסינו לשנות את המציאות שם.

ולצערי כמפקד הרבמ"ד פגשתי אותך רק ב7.10 יום אחד שאומר עליך הכל..

יש לי בראש אין ספור סיפורים ( שקצר הדף מלהכיל ) בכל אחד מהם טמון רועי ודמות המפקד שלו , בכולם יש דיסוננס מאוד גדול מחד רועי הגבוה המרשים המפקד ה'גולנציק' שמסתער קדימה ולא רואה בעיניים ומאידך רועי המפקד שהכי רואה בעיניים (בלבן של העיניים) של האנשים שבחיוך אחד סוחף אחריו את כל החדר כשהחייל הכי בעייתי ביחידה עושה בעיות הוא שם עליו את היד ובחיבוק כזה רותם אותו אליו ומרגיע אותו ברגע, רועי שאי אפשר להגיד לו לא.

זכיתי להיות לצידך בעשרות מבצעים ברגעים הזויים ,תחת אש ,בחום ובקור וראיתי איך מפקד מתנהל ומנהל ובדוגמא אישית שאין שני לה.

גם בשגרה בישיבות קדחתניות אל תוך הלילה ששם אתה מגלה סבלנות ואנושיות לאנשים שתחתך חונך אותם על הפרטים הקטנים והכל ברוגע ובנחת ( לפעמים גם יצא לך הגולנציק )

לאורך השנים כשיצא לי לדבר על מפקדים מהעבר תמיד התגאיתי לומר שהיה לנו מסע משותף ושאחריך אני הולך ב"עיניים עצומות" לא כקלישאה אלא כעובדה ואין דבר שמעיד על מפקד יותר משהפקודים שלו פשוט הולכים אחריו וכמוני היו עוד רבים.

וכך היה מתוך כל הכאוס הזה בשבת השחורה ירי בלגן צעקות אני מרים את הראש ופתאום רואה אותך, כאילו נחתת עליי מהשמיים האוויר נכנס לריאות אנחת רווחה מטורפת – רועי פה צעקתי לאריאל רצתי אליך דפקת לי את החיוך הזה שלך חיבוק קצר וקדימה כינוס קודקודים אי אפשר להסביר כמה ביטחון נתת לי כשראיתי אותך השראת בסיבך ככ הרבה בטחון ורוגע.

היה לי ברור שאנחנו הורגים את המחבלים ציק צק' ומתקדמים למשימה הבאה.

חילקתם גזרות ואנחנו התקדמנו בסטריפ שלנו לאורך הלחימה אני לא מבין למה הכוח שלכם לא מתקדם ואיפה אתם משהו לא מסתדר לי , פתאום מגיע לעמדה שלי רגב הסגן שלך שאלתי אותו איפה רועי ? איך אתם לא מתקדים ? והוא אומר לי שרועי נהרג.

פעם ראשונה באותו יום ( ועברנו הרבה עד אז ) אני מרגיש דקירה עמוקה בלב , אמרתי לו שלא יכול להיות ויצאתי לדילוג , לעצמי אמרתי שאין סיכוי וזה בטח טעות.. המשכתי הלאה.

אולי מאז ועד היום אני מתכחש לזה הרי איך יכול להיות שאתה נפלת ? אתה ומלאך המוות חברים טובים ניצחת אותו ככ הרבה פעמיים אז עכשיו ? דווקא שאנחנו כל כך צריכים אותך הוא מנצח ?

באופן סימבולי עשינו את הפרידה ממך כמפקד אגוז ממש לא רחוק מאיפה שנפלת זה היה יום מפקדים ומסלול אופניים בסינגל של קיבוץ בארי רכבתי לידך הייתה מאושר, ככ גאה באנשים שתחתיך ביחידה שפיקדת עליה שהובלת אותה להישגים מטורפים.

בשיחת פרידה ממך שיתפת אותנו במסע שלך מהשיקום מהפציעה הקשה בצוק איתן ועד הגשמת החלום להיות מפקד יחידת אגוז עשית את הבלתי יאומן.

במהלך השיחה פרצת בבכי הראתה מהי אנושיות אל מול כל הפקודים שלך וכמה אתה שם עם כל הלב והנשמה , מפצוע אנוש למפקד נערץ התמודדת עם כל הקשיים והאתגרים הלא הגיוניים בדרך עבורי זה שיחה שלא תצא מהראש אף פעם.

נפרדתי ממך בדמעות במחנה רעים ב2018 ונפרדתי ממך שוב בדמעות בקיבוץ רעים ב2023

נפלת כמו שרק אתה יכול ליפול בגבורה במלחמה אמיתית על הארץ בהובלה של חיילים ועם חיוך ענק וכובש.

אתה חקוק בליבי היית בשבילי מודל לחיקוי ומה הוא מפקד, באצילות בענווה ובדרך ארץ.

"איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו"

אוהב ישי

זיכרונות מרועי, מפקד יוצא דופן, חבר ומודל לחיקוי

כמה זכרונות מרועי. אני זוכר את הפעם הראשונה שראינו את רועי. גבוה, מרשים, חסון. דיבר בטון נעים אך מלא עוצמה פנימית, ביטחון ואמונה. קל למפקדים, קל וחומר קצינים, להרשים טירונים. העניין הוא שעם רועי, הרושם שמדובר באדם הכי-הכי, במפקד הכי-הכי, רק הלך וגבר. אני זוכר את הטי-שירט האדומה של המד"סים, ושלא הבנתי איך לעזאזל אפשר לרוץ כל כך מהר וללכת כל כך מהר במסעות. בהמשך התרשמנו כולנו עוד שלל פעמים. איך סחב על הגב חיילים כבדים במעלה גבעה תלולה, איך ניצח את רומן בהיאבקות (אפילו שהאחרון היה פנתר רציני ומקום שלישי בארץ בהיאבקות יוונית-רומית), הוביל תרגילים מאתגרים, וידע להקשיב. אני זוכר שפעם הסגל הגזים בנוקשות כלפינו בשלב כלשהו באימון המתקדם או בקורס מש"קי עורב. אני לא זוכר מתי בדיוק ומה זה היה. אבל רועי התנצל. לא מובן מאליו כלל כשמדובר על חיילים בהכשרה ועל קצין שכביכול לא אמור לטעות. זו גדולה. לפעמים הדברים הכי קטנים לכאורה נחרטים. אני זוכר שבשלב מתקדם של מסע הכומתה, כשרצה לוודא שלא אתחיל להאט, אמר לי – אתה לידי, מקדימה. ואז, בצעד פעוט אך כה מועיל וגם מחמם את הלב, הוציא סוכריה קטנה מהכיס ודחף לי לפה. זריקת סוכר שנתנה לי דלק, בגוף ובנפש.
בשבוע השדאות בטירונות השלתי כמה ק"ג ממשקל גופי. לימים נודע לנו שרועי קיצץ את כמות האוכל שהיינו אמורים לקבל לחצי. לא רעבנו, אז כנראה שהוא צדק 😊 בשבוע השדאות היינו צריכים איזה לילה לאסוף המון ציוד, אוכל וזבל מאיזו נקודה ולעבור לנקודה אחרת. אחד המפקדים אמר שאי אפשר לעשות נגלות, חובה לאסוף הכל בידיים במכה אחת. ניסינו וניסינו. זה לקח נצח. רועי בא אלי ואמר, נו באמת, בוא נחשוב בהיגיון. תעשה נגלה אחת ומיד עוד אחת, יהיה יותר מהיר. הוא לא ניסה לשבור את המילה למפקד, אלא להראות שגם כשיש משימה שהמפקד נתן, כדי למלא אותה ולהשיג את המטרה, לא נכון להיות רובוט או להפקיד את השכל בצנצנת. חשוב להפעיל את הראש, להפעיל שיקול דעת, לגלות תושיה, להיות יצירתי. זה אחד המאפיינים הבולטים של רועי כמפקד לאורך כל הדרך. ינואר 2002 (בערך). מסיימים אימון מתקדם בבסיס 'בקעות' ונוסעים לשרגא, "המקום ליד הים" שלחיילים צעירים בהכשרה אסור לומר את שמו. ממלאים מהר שקי חול ומתחילים את מה שמכונה מסע העלייה ליחידה. אחרי שני סיבובים של הליכה שקטה, מקלחת קרה מהירה ופקודה ללכת לישון בבהילות בקרוואנים, מקפיצים אותנו לסבב שלישי ורביעי. הולכים עם אלונקות בלילה על חוף הים של נהריה, ובשלב מסוים מישהו מתחיל – וכולם מצטרפים – לשיר 'דרכנו' (שהיה באותן שנים מאוד פופולרי כשיר הנושא של הסדרה 'הבורגנים'). אור הנר נמהל באור הירח על הכר שיערך שפוך בחלון צמרת עץ פורח והשקט חזר רואים לפי החיוך.

סערה הייתה הנה חלפה לה ופנייך שוב רוגעות כפני הים עם האור נוסיף ללכת הלאה עוד הדרך רבה המסע עדיין לא תם

לא קלה היא לא קלה דרכנו ועינייך לפעמים כה נוגות עוד שדות פורחים יש לפנינו עוד הרים גבוהים וצונני פסגות חשבתי לרגע שרועי יכעס, כי באיזה קטע חיילים שרים לא קלה דרכנו, או שרים בכלל באמצע מסע במקום לשמור על דממה, אבל להיפך – רועי אמר yes! נלהב. הוא היה מבסוט עלינו, שאנחנו מתגבשים כצוות ומרימים את המורל. בסוף אותו מסע עלינו רשמית ליחידה והפכנו ממחלקה 2, לצוות רועי. זה כנראה היה הרגע הכי גאה בחיי רובנו עד אותו הרגע. אני זוכר שרועי אהב והצטיין גם בחלק הפדגוגי של ההכשרה. אני זוכר אותו בסדרות חינוך או בסיורים, מרצה לנו על חורבן בית שני, על חג החנוכה, על מלחמת ששת הימים, על תל-פאחר ועוד. לא זיכרון, אלא סיפור שנודע לי רק לא מזמן. חייל מהצוות, וויליאם, עלה לארץ מצרפת. אבא שלו עבד חלק גדול מהזמן בצרפת ואמא שלו היתה הרבה לבד עם הבן הקטן יותר. מסתבר שרועי ביקש מההורים שלו שיזמינו אותה ואת בנה לארוחות ערב שבת, שלא יהיו לבד. כך היה. סיפור קצר שמלמד הרבה על מי שהיה כאדם וכמפקד. בהמשך לנקודה האחרונה – אחד הדברים שכל כך בלטו ברועי, וכולם חוזרים על כך, זה שהוא נתן לכל אחד הרגשה שהוא רואה אותו. בטירונות ובאימון המתקדם אכלתי לא מעט מרורים. הייתי מאוד חזק ועם מוטיבציה בשמיים, אבל גם הייתי כבד יותר מרוב החיילים, הגעתי עם כושר נמוך ביחס לסוג היחידה, היה לי פלטפוס, נעליים שהיו גדולות עלי ושלא החליפו לי והרבה פעמים נאלצתי לחבוש את הרגליים. רועי ראה אותי פעם מסתובב בבסיס בטירונות, ושאל: "איל, מה קורה עם הרגליים?". השאלה הזאת, שכאילו נשאלה כבדרך אגב, היתה משמעותית עבורי. בסביבה נוקשה ותובענית, שאינה יכולה להיות מחבקת, מנחמת או מלטפת, ההתעניינות הזו מהמ"מ גרמה לי להרגיש שהוא רואה אותי, והתרגשתי מכך מאוד. סיפור נוסף שקשור לאיך רועי ראה כל אחד. כשרועי סיים את התפקיד שלו איתנו, החליף אותו הראל גדליה. בשלב הניווטים של ההכשרה, הראל אמר לרועי שאני לא טוב בניווטים (מה שנכון...). רועי אמר לו בצורה מחויכת (ממה שסיפר), "אל תכעס, תהיה סבלני איתו. הוא מוזיקאי, איש של רוח." כלומר, על דרך ההכללה, הדרך להכשיר את החיילים צריכה לכלול היכרות עם הנפש שלהם והמאפיינים שלהם כאנשים, ו"חנוך לנער על פי דרכו" אין פירושו ויתור עליו ועל ההישגים הנדרשים. בטירונות היחידה, בשבוע בולדרים ברמת הגולן, יצא בשלב מסוים עם נהג סופה, דרוזי חביב, לקנות כמה דברים נחוצים. הנהג סיפר לנו באותו ערב משהו שריגש אותנו (אם כי לא הפתיע אותנו) – בזמן הנסיעה הוא הציע לרועי לשתות קולה. רועי אמר לו – החיילים שלי עכשיו בשטח, עובדים קשה ולא שותים קולה. אז גם אני לא אשתה קולה. ככה פשוט. בסוף אותו שבוע, רועי ועין-גדי לקחו אותנו לג'ילבון. המקום היה מלא בזבל שמטיילים שהיו שם קודם לכן השאירו. לפני שנכנסו למים רועי הוציא שקיות ואמר "אני מאמין שאני לא היחיד שזה מפריע לו." ותוך כמה דקות בהובלת רועי הברקנו את המקום. המים היו קפואים, אבל רועי כמו רועי, נותן דוגמה אישית וקופץ ראשון למים, שוחה עד המפל ועומד מתחתיו. החבר'ה מפרגנים לו על הקוביות בבטן, הוא מסתלבט על שלומי שחושש להיכנס בגלל הקור (ואולי בכלל הסרטן שפתאום הסתובב שם) ואומר לו "לא אמרת שהיית אמור להיות בשייטת?". בסוף גם פינקו אותנו באוזני המן. כל האירוע היה עוד שלב לא רשמי של שבירת דיסטנס, ושווה יותר מכל שבירת דיסטנס רשמית. במהלך טירונות היחידה, הוקפצנו למבצע ברמאללה, בערך שבועיים לפני היציאה לחומת מגן. סחבנו מערכת עורב, התמקמנו בבית בפאתי העיר והיינו מוכנים לשגר לכיוון המוקטעה (ערפאת היה נצור שם)- אם יהיה צורך. רועי דאג לוודא שברור לכולנו שמכבדים את יושבי הבית אליו נכנסים ואת הבית עצמו. לא אוכלים להם מהאוכל, לא הורסים שום דבר וכן הלאה. המסר היה ברור וליווה אותנו גם במבצע חומת מגן, שלא איחר לבוא. בחודש מרץ 2002 סיימנו טירונות יחידה ויצאנו לרגילה לכבוד פסח. בערב החג, בליל הסדר, התרחש הפיגוע במלון פארק בנתניה, וצה"ל יצא למבצע חומת מגן. הוקפצנו לירושלים, ומשם יצאנו לכבוש את שכם. לאחר מכן מבצעים בכל מקום שבו הפעילות החשובה והאיכותית. חטיבת גולני הובילה את הצבא, יחידת העורב הובילה את החטיבה, ואנחנו היינו הצוות הצעיר ביותר בצבא שזכה להשתתף (8 חודשים מהגיוס). למרות שהיינו באותו שלב כל כך מעט זמן בצבא, ונכנסנו כל כך עמוק, היה לפיקוד אמון בנו, לנו היה אמון בעצמנו, ואכן תפקדנו היטב. למה? כי אנחנו צוות רועי. כי זכינו שרועי לוי יכשיר אותנו, יפקד עלינו, יוביל וינהיג אותנו – בשכם, בג'נין, בטול כארם, קלקיליה, חברון וכמעט בכל כפר פלסטיני שאפשר להעלות על הדעת. לאן שנשלחנו הלכנו, ואחרי רועי היה ברור שהולכים באש ובמים. ידענו שאנחנו בידיים טובות והיה חשוב לנו שרועי יראה שאנחנו הכי רציניים שאפשר להיות. הפעילות האינטנסיבית לסיכול הטרור נמשכה לאורך כל השירות שלנו. אם בפעילות מבצעית עסקינן – אחד המבצעים הראשונים שלנו אחרי סוף המסלול היה "משפחה במצור" בשכונת סג'עייה. המון זמן לפני כן אף כוח לא נכנס לשם. לא אפרט כעת את כל המבצע. מכל מקום, היו לנו פצועים. רועי תפקד באותה עת כסגן מפקד העורב. המפק"ץ שלי באותה עת, בועז (בוזי), נפצע ברגל מרסיס, אז רועי לקח איתו אותנו – חוליית הפריצה של בוזי, וטיהרנו מבנה. מאותו בניין קלעים וצלפים שלנו חיסלו כ-14 חמושים. תפסנו שם את אחד האחים למשפחת אבו-הין (יד-ימינו של "המהנדס" יחיא עיאש) עם תחמושת בבית וחומרים של חמאס. משם חיפינו לבניין ליד, שם שהו שלושת האחים האחרים ולשם פרץ כוח של הפלס"ר. רועי ואני חיפינו מהחלון – אני מימינו, הוא משמאלי. אחד האחים אבו-הין קפץ מהחלון בצד של רועי, שמיד ירה בו וחיסל אותו. זה היה החיסול הראשון שלו, והוא רקד עם האגן באותו רגע וזימר "הורדתי אותו, הורדתי אותו", בהתלהבות של ילד. השמחה היתה מוצדקת לגמרי. המבצע כולו היה הירואי, נפצעו גם עוד חיילים מהיחידה שלנו ומהפלס"ר, ולימים החבר'ה מהפלס"ר כתבו על המבצע בויקיפדיה והיתה גם כתבה בטלוויזיה (או שמא סרטון מור"ק של הפלס"ר?). אנחנו בצוות כעסנו, כי הכל תואר מנקודת המבט של הפלס"ר, תוך התעלמות מהחלק המשמעותי מאוד שהיה לנו במבצע. יש לנו עדיין בוואטסאפ הצוותי הקלטה של רועי שבה הוא אומר שהוא התעצבן ושזה לא יגמר ככה – הוא ישלים את המידע וידאג שיעשו תיקון. לצערי הוא כבר לא יספיק. לאורך השנים, אחרי השחרור, כל פעם נתקלתי במישהו אחר ששירת תחת רועי. כולם העריצו אותו. אני זוכר את מבצע צוק איתן. אני זוכר איפה הייתי ומאמין שכל אחד מהצוות זוכר איפה הוא היה כשהגיע ההודעה בוואטסאפ שרועי נפגע. בהתחלה חשבנו שאנחנו עומדים להתראות בהלוויה שלו. נעתקה נשימתי. היה קשה לתפקד. שמחנו כמובן לשמוע שזה לא המצב. ביקרתי אותו בבית החולים, כמובן שגם שם הוא חייך את החיוך הגדול שלו והמשך סיפור השיקום שלו ידוע. המשפחה שלו, עם ישראל ובתוכו אנחנו הקטנים – הרווחנו אותו לקצת יותר מתשע שנים נוספות. כמובן שבשנים האלו רועי הספיק לעשות יותר ממה שמספיקים ארבעה אנשים יחד. שמרנו על קשר. הודעת חג שמח בראש השנה או בפסח. הפעם האחרונה היתה לפני קצת יותר משנה, התייעצתי איתו לגבי תלמיד שרצה שיזמנו אותו לגיבוש. כמה חבל שלא הספקתי לספר לרועי שעצם התגובה שלו, עצה קצרה אך מועילה, הפיחה באותו תלמיד תקווה, שנאבק לשנות את הפרופיל ובסוף הגיע ליחידה מובחרת. ביום הזיכרון האחרון הגיע לבית הספר וסיפרתי לו על רועי ועל ההתכתבות האחרונה שלנו. אירוניה מרירה שכזו...

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

בשבילי רועי היה המפקד והקצין המושלם. ולמרות הפער בגיל (אני בן 80) הערצתי אותו.

כשרועי לוי היה מגד הגדסר, הגדוד היה באלייקים באימונים.

אני הגעתי לבסיס אלייקים לתחרות צלפים במטווח, ובדרך התקשרתי לרועי וקבענו להיפגש במכולת הזיכרון שעמדה באלייקים כחלק ממאהל הגדוד, ושימשה כמשרדו של רועי.

רועי קיבל אותי בחיבוק גדול וכמובן ששוב העלינו זכרונות מהיום ההוא שהוא הגיע כסגמ צעיר ופעור למחנה בזק. לקבל את צוות הטירונים של העורב. ואני הגעתי למיין חיילים לחהן. רועי שלא היה לו מושג בראיונות טירונים ביקש ממני ללמד אותו לראיין וכך בילינו יחד יום שלם בראינות משותפים והתידדנו.

והנה אחרי שנים בהם שמרנו קשר טלפוני אנו נפגשים שוב במכולת הזיכרון , שהיה לי חלק בהקמתה, ורועי כבר מגד.

רועי ראה שאני נושא את רובה הצלפים שלי...ומייד פתחנו את התיק והתחילו שאלות מקצועיות.. ואז הוא מבקש... אולי נרד למטווח ונשחרר כמה כדורים ל 300? קצת מאוחר אבל לרועי לא אומרים לא. ירדנו שוב וירינו לפלאח ב300. הוא פגע כמעט בכל כדור.

ומי יכל להיות יותר מאושר ממני? חייל זקן שהמגד המהולל עושה איתו מטווח פרטי?

זכרו על ליבי תמיד
איתן

המפקד שראה מעבר לדיסטנס ושינה את הכל

דבר אחד שנחקק אצלי בזכרון יותר מהכל וליווה אותי לאורך כל השירות שלי וגם לאחריו בכל פעם שהיה לי קשה, הוא שיחה שהייתה לי עם רועי בטירונות. היה לי קשה מאד וחשבתי כבר לפרוש, אז רועי לקח אותי לשיחה, אני חושב שזה היה אולי חודש לטירונות. השיחה הייתה ממש כמו אבהית, רועי עודד אותי, קרא לי אחי, נתן לי גב ושיחת מוטיבציה ובסוף גם חצי חיבוק, מי שיודע בין המ״מ הקשוח בטירונות לטירונים יש דיסטנס מטורף, רועי ראה מעבר, מעבר לדיסטנס מעבר לנורמות המקובלות. מבחינתי מהנקודה הזו השתנה הכל, הבנתי שאחרי רועי הולכים לכל מקום, בייחוד שקשה ואתה למטה, הוא יהיה שם בשבילנו כמפקד וכחבר לצוות.

רועי תמיד הרגיש שליח (סוג של צינור) ולפני כל שיחה גדולה וחשובה היה אומר ״ד שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך״

נתינה שקטה: הסיפור שלא סופר על רועי והחייל

אנחנו כסגל זוכרים שהיה לנו חייל שתמיד עשה בעיות בשישי במסדר לפני היציאה הביתה. כל כך הרבה בעיות, שקיבל שבת ממש קרוב ליציאה הביתה. רועי הבין שיש כאן משהו מעבר, כלומר חשד שלא סתם החייל מנסה לקבל עונש ולא לצאת הביתה.. אחרי שביצע ביקור בית, והבין את הדלות בו חי החייל עם משפחתו, והבין שזאת הסיבה שהוא לא רוצה לצאת לבית חשב איך אפשר לעזור לו אבל מול המערכת הצבאית היה קשה מאוד לארגן לו תקציב מידי רועי החליט לקחת את המשכורת שלו ואמר לי תיקנה תלושים לשופרסל (אבא של עבד בשערי צדק ומכרו לעובדים תלושים בהנחה) וכך מבלי לבייש אותו או להביך. הוא נתן לו כאילו מתקציב צבאי והכל מהמשכורת הצבאית שלו . כמובן החייל היה בטוח שזה ״עזרה מהצבא״, וכמובן לא ממנו אישית…

האמונה באדם: רועי והמפקד שהיה לצד אנשיו

זכרונות מהשירות עם רועי- מהיכרותי איתו, רועי היה איש של אנשים. הוא כמובן היה מערכתי, והאמין בדרך, אבל הכוח שלו היה האמונה באדם ובאנשים סביבו. בתקופה הראשונה של מפקד לאחר קורס קצינים, יש רצון מאוד חזק להוכיח את עצמך ולהרבה קצינים צעירים זה גורם להיות כוחניים ואפילו דורסניים. הזיכרון שלי מרועי הוא הפוך - מתן המקום לנו (אנשי הסגל הזוטר) בתוך המערכת. אף פעם לא הרגשתי מאחור, אלא ליד. תמיד מקבל את המקום שלי במערכת. גם כלפי החיילים וגם כלפי הפיקוד הבכיר יותר. גם באימונים ובעיקר בפעילות המבצעית (חומת מגן והמבצעים שהגיעו בעקבותיו). את היכולת לתת לאנשים סביבך מקום, לא לומדים בצבא. זה נטו אופי. ולרועי היה את האופי הזה, להאמין באנשים. להאמין באדם. לגרום לו להאמין בעצמו, לדחוף אותו קדימה. באחת הפעילויות, נדרשנו לסרוק את כל מחנה הפליטים בג'נין. בית בית. פעילות ארוכה, סיזיפית, מאתגרת עם סיכונים כמובן. אבל מאוד האמנו בעצמנו, בחיילים שלנו. אחרי מספר סריקות שכולנו התקדמנו אחרי רועי, הצעתי לו, שנעשה את העבודה במקביל. כוח אחד שלו, ובמקביל, כוח אחד שלי (הייתי סמל שלו), רועי חשב, וקיבל את הרעיון. וכך ביצענו את המשימה במהירות כפולה. זו דוגמא קטנה, של הקשבה ומתן אמונה ביכולת של זוטרים ממך, לבצע את המשימה בצורה טובה.

הקריצה של רועי: מפקד רציני עם לב גדול

אני זוכר מרועי כמפקד, תמיד את הקריצה. רועי, מערכתי ככל שיהיה ורציני ככל שהיה, תמיד ידע להראות לסגל שלו (וגם בעקיפין לחיילים) שהוא תמיד איתם, והם במקום הראשון. כל סיטואציה ״רצינית״, גם אם נראה שהיה עומד לתת עונש או שיחת נזיפה, תמיד נגמרה (כך אני זוכר זאת לפחות ממרחק הזמן..) בקריצה, מילה טובה, והעברת המסר המילולי או הלא מילולי שהוא תמיד תמיד בצד שלך.

רועי – מפקד שהפך כל רגע לשיעור על להיות אדם טוב יותר

אני זוכר מרועי, כמפקד , שתמיד דאג להוציא מכל סיטואציה, את הערך שלה כלפי החיילים. כמעט כל מצב וכל אירוע שקרה, פעוט ככל שיהיה, היה עבור רועי הזדמנות חינוכית של ממש. החיילים של רועי למדו ממנו המון על איך להיות חיילים טובים יותר ובעיקר בני אדם טובים יותר, דרך סיטואציות קטנות של חיי הטירונות.

סיפור מצחיק על מבצע בחומת מגן

בתקופת חומת מגן, היינו צוות צעיר שרק עלה ליחידה. ואז היה מבצע בטובס ללכידה של 3 מחבלים, כל אחד באיתור אחר. שני צוותים של הוותיקה ואנחנו. במהלך המבצע היו היתקלויות וגם יואב וגם היימן נפצעו ונשארנו הצוות היחיד שהיה שלם אורגנית והיינו צריכים להשלים את לכידת האיתורים. בבית האחרון, אחרי שכבר היינו גמורים, תפסנו את המחבל והתחלנו לנוע לכיוון ה"בית של השב"כ" שם התאספו כולם. באמצע הדרך רועי זורק מבט אחורה וקולט שהמחבל לא איתנו... הוא והחקש"ב חשבו כל אחד שהשני לוקח אותו... רועי לקח אותי, את פלדמן, וויליאם ועין גדי וטסנו חזרה לאיתור. המחבל ישב שם בסלון, כל המשפחה מסביבו והוא עדיין עם אזיקון על הידיים ופלנלית על העיניים... חשב שעשינו לו תרגיל כשבתכל'ס פשוט שכחנו אותו שם…

האכזבה של רועי שהכאיבה יותר מכל עונש

זה אמנם סיפור די קצר אבל ממחיש את מה שהרגשנו אליו וכמה הוא היה חשוב לנו. במהלך טירונות יחידה, אחרי איזה תרגיל בשרגא שעשינו די מחורבן, הוא עמד מולנו וברול השקט שלו, אמר לנו שהיה תרגיל ממש גרוע והוא ממש מאוכזב מאיתנו. אחר כך הסתובב והלך. אני זוכר שישבנו אחר כך בחדר ופשוט היינו בדיכאון. העדפנו לקבל ריתוק או שיקדר אותנו למוות אבל הידיעה שאכזבנו את רועי גמרה אותנו. היינו שם על סף דמעות. האיש הזה היה הכל בשבילנו, ואנחנו רצינו להיות ראויים לו. אלו המפקדים שאנחנו צריכים, כאלה שנרגיש שאנחנו צריכים להיות ראויים להם.

מפקד שראה אותך בגובה העיניים

אחד הזיכרונות היותר משמעותיים שלי. באחד השיחות האישיות שלי איתו הוא כמפקד ,דמות שקשה להסתכל עליה בעינים . היה מיישר מבט , מדבר בגובה העינים . נותן מילה טובה , מרים אותך ,מכניס מוטיבציה ורצון להגיע להכי טוב שיש לך לתת ברגעים שהכי קשה . גם היום 20 שנה אחרי , אני לוקח את השיחה הזאת ומיישם אותה על צוות העובדים שלי במשרד . רועי בעיניים היה מוביל אותך לאן שהוא רוצה.

23 שנים של השראה: הזיכרונות שלי מרועי – המפקד והאדם

שלום,אני אלעד וייס מהקריות ותמיד הייתי גאה להזכיר בכל הזדמנות שהייתי במחזור של אוגוסט 2001 של עורב גולני "צוות רועי".

עברו אמנם כמעט 23 שנה מאז שפגשתי את רועי בפעם הראשונה אבל יש מספר דברים וחוויות שאני זוכר ממנו שחקוקים אצלי בזיכרון.

אתחיל במישור המקצועי,דוגמא אחת היא שסבלתי בשירות מנקעים חוזרים בקרסול וכל נקע היה משבית אותי ל 4 או חמישה ימים שלא יכלתי לדרוך על הרגל. זה מתקשר לזה שאני זוכר את אחד המסעות הכנה למסע כומתה זה היה בערך 30 קילומטר וכבר בתחילת המסע בצעדים הראשונים הייתי ליד רועי והוא סיבב את הקרסול בצורה קשה ביותר ונפל...בדיוק אחרי שנייה וחצי הוא קם והמשיך ללכת בקצב מטורף כאילו כלום לא קרה ואני יודע על בשרי על איזה כאב מדובר והוא פשוט הלך על קרסול נקוע לגמרי את ה 30 קילומטרים.

כשסיימנו טירונות יחידה היה את הפיגוע במלון פארק בנתניה מה שהוביל למבצע חומת מגן,היינו 8 חודשים בצבא ולא חלמנו שיכניסו אותנו ללחימה,כמובן שבגלל שרועי עמד בראש נכנסנו למבצע חומת מגן לאזורים הכי קשים ללחימה אינטנסיבית והיינו הצוות הצעיר ביותר להערכתי במבצע הזה. הביטחון וההרגשה שאנחנו מוגנים כשרועי הוביל אותנו היתה הרגשה שנגעה בכולם ואני לא זוכר קמצוץ של פחד כשהלכתי אחרי רועי.

מקרה שאני זוכר בקסבה של שכם כשעברנו מבית לבית כדי לטהר את השטח היה כשהיינו כל הצוות בגרם מדרגות מוכנים לפרוץ לבית כשפתאום טנק כנראה טעה בבית או שזיהה אותנו כמחבלים ופשוט עם מהמקלע הכבד שעל הטנק התחיל לירות לכיוונינו באוטומט וכשהצרור כמעט הגיע עלינו והמדרגות מתפרקות מהכדורים מסביבנו היחיד שלא קפא היה רועי שממש רץ בין הכדורים עד לטנק הרים את הטלפון קשר מבחוץ וצעק עליהם חדלללל והוא בוודאות הציל אותנו מאסון שם.

עוד סיפור היה נדמה לי בג'נין כשרועי שהיה סופר רגיש לאוכלוסיה הלא מעורבת ולא הרשה לנו שהיינו ילדים סך הכל עם המון אמוציות ובמקרים מסויימים חסרי רסן לנהוג באלימות כלפיי אף אחד וכמובן שכשרועי אומר משהו כולם מבצעים...המקרה היה שהגענו לבית שנראה תמים אני זוכר אדם זקן שכשהמבט של רועי ושלו נפגשו רועי פשוט תפס אותו בחולצה וממש הרים אותו באויר,היינו בהלם ולא הבנו מה קורה לרועי,תוך כמה שניות ה"זקן התמים" הצביע לו לעבר בוידם או כוך כזה ורועי שלף משם m16 ארוך עם מטול יורה רימונים...ובבית הזה מצאנו עוד מספר אמצעי לחימה וציוד ולבוש צבאי. ךי אישית זה הצביע על כושר השיפוט שלו שהיה מדוייק כמעט תמיד ואין לי הסבר איך היה עושה את זה.

מקרה נוסף שמתקשר אליי אישית היה אחרי שרועי התקדם בגדסר וכבר היה סמ"פ אם אני לא טועה בכל זאת עברו יותר מ 20 שנה... מבצע "משפחה במצור" בלב סג'עייה שהיה המבצע הרגלי הראשון בשכונה הארורה הזאת ב מאי 2003. הגענו לשכונה רועי לא היה איתי פיזית ברכב ובהתקלות עם המחבלים אני ועוד 6 חיילים נפצענו והמבצע הסתבך בגלל שהמחבלים התבצרו בבית עם בני משפחת זקנים נשים וילדים...כשהתעוררתי בבית החולים אחרי הניתוח הודיעו לי שהצוות שהצליח להגיע למגע פנים אל פנים עם המחבלים היה של רועי ומספרים שרועי הוא זה שדאג אישית שלמחבלים האלו שהיו אחים לא תהיה הזדמנות לפגוע יותר באזרחי וחיילי מדינת ישראל.זה הרגיש לי הכי נכון וצודק שרועי הוא זה "שטיפל" במי שהצליח לפגוע בי.

כמובן שיש עוד סיפורים שאני זוכר קטעים מהם אבל אלו שכתבתי היו בשבילי הבולטים ביותר.

הסיפור האחרון מוביל אותי יותר למישור האישי של מי היה רועי בתור בן אדם: את הביקורים של רועי בבית החולים,אני זוכר את הביקורים של רועי אצלי בבית בקרית ביאליק ואני זוכר שתמיד הייתי רואה אותו הרגשתי בטוח ושהבית מואר באור שלו. הוא גם היה אחד היחידים שבשנים הראשונות אחרי הפציעה שלי דאג תמיד להתקשר ולשאול איך אני ומה איתי ותמיד עשה זאת מהלב ובאמת הרגשתי שאכפת לו כמו אח. למרות שבמהלך השנים ובטח ובטח מתוקף התפקידים של רועי כבר לא היינו בקשר אבל תמיד לקחתי אותו לכל מקום שאליו הלכתי ותמיד התגאיתי לומר שאני הייתי בצוות רועי הראשון.

את מי הוא היה כאדם בתקופה ההיא שבעצם היה גם עדיין ילד בערך בן 22 23 הזכירה לי דווקא אמא שלי שזה מראה איזה חותם השאיר על כל מי שהכיר אותו. הייתי חייל טוב מקצועית אבל מבחינת התנהגות הייתי בעייתי מאד והרגיש לי איפה שהוא שהייתי סוג של פרוייקט של רועי ושהוא לא ויתר עליי למרות שיכל על כל שטות שלי להעביר אותי לגדודים.

הייתי מקבל המוווון שבתות ואמא שלי הזכירה שלי שכל שבת שקיבלתי היא היתה מקבלת טלפון מרועי שהיה אומר לה:אסתי תביני אני אוהב את הבן שלך והוא חייל טוב אבל על הדברים שהוא עושה אני פשוט לא יכול שלא להעניש אותו וממש היה מסביר לה כמה הוא מצטער שאני שוב לא אגיע השבת אבל כמה הוא כמפקד חייב לתת לי את העונש שהאמת הגיע לי...אותי זה מאד מרגש ומראה כמה הוא היה רגיש לסביבה מבין את השפעת החלטותיו על האחר וכמה תמיד מוכן לעמוד ולתת הסבר וכשרועי דיבר כולם אמרו אמן גם אמא שלי.....

לסיכום רועי היה איש חזק פיזית בצורה בלתי רגילה ממש עשוי מאבן חייל מקצועי ברמה הכי גבוהה שיש. כשהיית רואה אותו מחזיק נשק נלחם או עושה תרגיל זה כאילו ראית את רמבו או איזו דמות מסרט אקשן... כאדם היה מבין, רגיש, מצחיק ועוטף.

עד היום גם 23 שנים אחרי שפגשתי אותו לראשונה בשבילי הוא חד משמעית האדם הכי מרשים והכי משמעותי שהכרתי במהלך חיי וקשה לי להאמין גם אם אחיה עוד אלף שנים שאכיר מישהו יותר משמעותי בשבילי ממנו.