היי אבא, נספר לך, שתמיד היו שואלים אותנו

"מה לא קשה לכן לראות את אבא פעם בשבועיים? אתן לא

מתגעגעות?" היינו עונות, לא.

זה ככה כל החיים אז מתרגלים ולא מתגעגעים.

אבל התשובה הנכונה היא שפשוט מתרגלים להתגעגע. מתגעגעים כל פעם עד לפעם הבאה שנראה אותך. אז מה עכשיו? נתגעגע לנצח?!

מה עם כל התוכניות שלנו? היינו אמורים להקים מפעלים, לבנות בניינים, לטייל בכל העולם. נכנסת ליחידה חדשה ולא הפסקת לחלום עבורה. כמו כל תפקיד חדש רק חשבת איך לפתח איפה אפשר לקדם?

היית אמור לראות אותנו מתגייסות, להכנס לבסיס ולעשות לנו בושות.

היית אמור לראות אותנו מתחתנות ללוות אותנו מתחת לחופות.

אבא. מי ישמור עלינו עכשיו? ישמור רק עם מבט עם עיניים שחורות ועמוקות שבלי מילים מדברות ואומרות "אל תדאגי קטנה שלי אני כאן שומר עלייך"

אנחנו לא מבקשות הרבה, רק עוד שיחה אחת, ביקור אחד, חיבוק אחד.

חיבוק. את החיבוק שלך אנחנו רוצות, כי אותך הכי כיף לחבק, בגובה הנכון, בהיקף המתאים. שהלחי מתמקמת על החזה.

כואב לנו אבא. כואב בכל הגוף, והנה אנחנו עומדות פה ולא באמת קולטות למרות שתמיד עם צניות הכנת אותנו ליום הזה. תמיד אמרת "אני מוכן למות רק במלחמה" ואנחנו בתגובה צוחקות ואומרות "ממש" אם לא הבנת אתה את שלך כבר עשית בסצנת הגיבור כבר כיכבת. תמיד בנימה של צחוק הזכרת לנו שעל המצבה אתה רוצה שנכתוב "היה יעיל", אבל עם כל הכבוד ליעילות, יותר מכל דבר אחר היית בשבילינו גיבור.

ואין עוד מה לומר חוץ מזה שאנחנו אוהבות אותך הכי בעולם ומבטיחות שלנצח נמשיך לחיות את הערכים שלך, את הדרך שלך ואותך.

חיית כגיבור ונהרגת כגיבור אוהבות כואבות ומתגעגעות.

יום השבעה באוקטובר

"התחילה אזעקה של 'צבע אדום' ותוך כדי הבנו כבר שמשהו קורה.

יותם המ"פ מתקשר אלי ואומר לי תקשיב, תארגנו את הציוד שלכם, יורדים דרומה.

כל הצוות שלי היה אמור למחרת רק לסיים מסלול. התארגנו במהירות, התקדמנו עם הרכבים לש"ג

ואז בדיוק רועי נכנס.

הייתי בהלם, איך הוא הגיע כל כך מהר?

להמשך

חברים מספרים

אנחנו כסגל זוכרים שהיה לנו חייל שתמיד עשה בעיות בשישי במסדר לפני היציאה הביתה. כל כך הרבה בעיות, שקיבל שבת ממש קרוב ליציאה הביתה. רועי הבין שיש כאן משהו מעבר, כלומר חשד שלא סתם החייל מנסה לקבל עונש ולא לצאת הביתה..

אחרי שביצע ביקור בית, והבין את הדלות בו חי החייל עם משפחתו, והבין שזאת הסיבה שהוא לא רוצה לצאת לבית חשב איך אפשר לעזור לו אבל מול המערכת הצבאית היה קשה מאוד לארגן לו תקציב מידי רועי החליט לקחת את המשכורת שלו ואמר לי תיקנה תלושים לשופרסל (אבא של עבד בשערי צדק ומכרו לעובדים תלושים בהנחה) וכך מבלי לבייש אותו או להביך. הוא נתן לו כאילו מתקציב צבאי והכל מהמשכורת הצבאית שלו.

כמובן החייל היה בטוח שזה ״עזרה מהצבא״, וכמובן לא ממנו אישית…

לכל הסיפורים

הכרת את רועי?

הוסף סיפור כאן